ברכותיהם של ניצולים וחיילים משחררים
משמח אותנו במיוחד, כי ניצולים וחיילים משחררים שלחו לנו ברכות אישיות לפרסומן כאן.
בהקלקה על שמותיהם, יוכל המשתמש לקרוא את הברכה המתאימה.
ניצולים
ג'אק אדלר
לזלי אייגנר
אויגניוש בדז'ינסקי
פטר יוהאן גארדוש
גאי פייר גוטייר
ריקרארדו גורופי
ארנסט גרוס
ולדימיר דג'ללי
ראול דורט
מילאן דוריץ'
ניק הופ
הנק פאן דה ואטר
בוריס זברקו
דוד לנגה
ירז'י לסניאק
בן לסר
אבא נאור
ארנסט סילם
לוסי סלאני
אריך ריכרד פינשס
וילהלמיין פטרוף-פאן חורפ
ואלטר פליואסקי
לידיה צ'ירקינה
מירוסלב קוביק
ג'רי קונבוי
אדוארד קורנפלד
ג'ורג' (ירז'י) קיילצ'בסקי
מריו קנדוטו
לסלי רוזנטאל
פייר רולינט
מקס שטיינמץ
חיילים משחררים
ניצולים
ג'אק אדלר
ב-1 במאי שוחררתי בהיותי בצעדת מוות ממחנה הריכוז דכאו על-ידי היחידה השלישית של צבא ארה"ב.
בכדי שהאנושות תשרוד ותתקיים בשלום, אנו חייבים לתת לחוק הזהב להנחות אותנו.
"כבוד הדדי, כפי שחוק הזהב מנחה אותנו, הוא המפתח להשרדות האנושות".
על כדור הארץ חיים מעבר לשבעה מליארד בני-אנוש, כולנו שייכים לגזע אחד, גזע האנושות. לכן, התייחסו לאחר, כפי שהיה ברצונכם שיתייחסו אליכם.
ג'אק אדלר
לזלי אייגנר
בגיל 15 עקרו אותי מביתי בהונגריה והביאו אותי לאושוויץ.
השואה מחקה כמעט את כל משפחתי.
באותו זמן התרכזתי אך ורק בלשרוד את היום הבא.
הביאו אותי לשני מחנות נוספים לעבודת כפיה.
חליתי בטיפואיד ונלחמתי נגד פציעה קשה ברגל, שנגרמה לי משומר נאצי.
בשבוע הראשון של אפריל הובלתי עם רכבת מוות לדכאו, 75 פאונד של שלד מהלך.
למרות הכל אני בר מזל, שכן אני חי, שוחררתי על-ידי יחידות הצבא האמריקאי.
הם גיבוריי.
יחד עם אשתי, איתה אני חי כבר 64 שנים, בורכנו בארה"ב במשפחה ובחיים שלווים.
שלושים שנה שוחחנו עם תלמידים ומבוגרים נגד שנאה, מלווים בבשורת אהבה וסבלנ.
כעת זוהי משפחתינו הממשיכה לפזר בשורה זו.
לזלי אייגנר
אויגניוש בדז'ינסקי
מלחמת העולם השניה דרסה אותי כדריסת טנק
כך תיארתי זאת ב"טריפטיכון המלחמה" בשבועון "יום ראשון: שלושת הניסים של אויגניוש, יומן –השחרור מדכאו.
הגעתי למחנה ב-5.09.1944 עם מגורשי צילונקה. הודיעו לנו, כי החזית מתקרבת. אספו אותנו בפרושקוב וערבבו אותנו עם האזרחים. אנחנו היינו "הבנדיטים הפולניים". הובילו אותנו בקרונות להובלת חיות למחנה.
מתוך מקרה, או בעצם תודות להשגחה עליונה, שרדתי את גיהנום המחנה. בכל יום ויום אני מתפלל לאל ומודה לו על הצלתי. ביום השנה לשחרור אני מתפלל את תפילת התחנונים ליוסף הקדוש. התפילה וההוקרה מחזיקים אותי בחיים ונותנים לי כוח, לסלוח לאשמים בסבלותינו.
אויגניוש בדז'ינסקי
פטר יוהאן גארדוש
ב-8 במאי 1945 הייתי בדרכי עם אבי ועוד 4 אסירים מהמחנה המשני קאופרינג III ברחובות העיירה פירסטנפלדברוק. באו לקראתינו מספר ניכר של חיילים אמריקאים. החיילים האמריקאים נשאו איתם בקבוקי שמפניה. אמריקאי אחד הוציא את הכידון שלו, ערף את ראשו של אחד הבקבוקים ואמר:
“The war is finished – you folks are free!!!”
אני הייתי בן 14 וחצי ובפעם הראשונה בחיי שתיתי שמפניה! שהיתי בפירסטנפלדברוק, שם לקח אותי לאחר בריחתי תחת חסותו האב אמנועל האייס, ראש המנזר דאז בפירסטנפלדברוק.
עוד שנים רבות לאחר-מכן שמרתי על קשרי ידידות עם האב אמנועל עד למותו וכיום אני מבקר כל שנה יחד עם אשתי את הקבר שלו במנזר אטל. באותו יום, ברחוב הראשי בפירסטנפלדברוק הבנתי וחשתי באופן מוחלט ובלתי-חוזר, כי הגיהנום של אושוויץ, דכאו וקאופרינג נגמר לתמיד!! עד עצם היום הזה – והשנה מלאו לי תשעים – אני מלא הוקרת תודה ליחידה השביעית של הצבא האמריקאי. הייתה זו היחידה של הגנרל פאטון, שכבר אז היה קצין מפורסם ביותר. אנחנו הגענו לפירסטנפלדברוק לאחר בריחה הרפתקנית מצעדת מוות מקאופרינג לכיוון אלאך באיזור מינכן. בתחילה עברנו אצל הכומר ברנדשטטר בעיירה פוך וקיבלנו ממנו מעט לחם. ואז הגענו בהליכת לילה, בפחד גדול מפני המשטרה הצבאית הנאצית, לפירסטנפלדברוג, איפה שקיבלו את פנינו האחיות הרחמניות בחום לב. הן נתנו לנו לאכול תפוחי אדמה מבושלים וגבינה לבנה – עד היום אני מריח באפי את הריח הנפלא של תפוחי-האדמה החמים, להבדיל מהטרף הנוראי שקיבלנו במחנה הריכוז!
השחרור לפני 75 שנים היה האירוע החשוב ביותר בכל חיי ואני נזכר בהוקרת תודה בצבא האמריקאי והאנשים הגרמנים היקרים, שעזרו לנו.
פטר יוהאן גארדוש
גאי פייר גוטייר
מכתב לכל הציבור לזכר יום השנה ה-75 לשחרור מחנה הריכוז דכאו
וירוס אחד והכל מתמוטט. מפגשינו הגדול מתבטל. חבל מאוד, אך העולם ממשיך להסתובב.
אני עדיין זוכר כיצד הגעתי לדכאו, לאחר נסיעה נוראית: שלושה ימים ושלושה לילות ללא אוכל ומים.
אני זוכר את הכניסה לביתן 30. היה חם מאוד, מזג האוויר היה מחניק וסוער. אנחנו עומדים בחוץ, חשופים להצקותיו של הקאפו מינסאריאן.
אני זוכר את חינוכינו מחדש, במה שקשור למושגים החשובים ביותר והחוקים התקפים.
אני נזכר, כמה עירום בן האדם הוא כשהוא מקבל טיפול נגד פשפשים ומגולח.
אני עוד זוכר את הלבוש המוזר הזה, המפוספס הזה ואת כפכפי העץ: המדים שלנו אז. בדממת הקיץ דוחקים אותנו בצפיפות לתוך הביתן.
אני זוכר שהדחיפות להכנס לביתן לוו ברעש, בזעם ובמלקות. וימים אחדים לאחר הכניסה הזמנית הזו, הועברנו לקומנדו עבודה לאלאך.
אני זוכר כמה ארוכה וקשה הייתה תקופת המאסר במפעל של קומנדו דיקרהוף.
אני זוכר את ההובלות עם קרוניות הביצה, עליהן ערמו את הגוויות.
אני זוכר את טיפטוף הגשם במהלך מסדרי הבוקר הארוכים עד אין-קץ.
אני זוכר את פיסות הלחם המסכנות, שהנחנו בצד למען החולים הקשים, כשפרצה מגיפת הטיפואיד…
…ובאותו בוקר באפריל, איך בצילו של גשר אחד לפתע הגיע החייל האמריקאי הענק הזה והביא עימו את החופש.
היינו מזכירים את כל הסבל הזה עם משתתפי אירועי יום הזיכרון, כעת זוהי משימתכם, חברי הגרמנים היקרים, להמשיך לשאת זיכרון זה הלאה.
בעולם קרוע זה אני אך ורק עד תקופה פשוט ומזדקן של תקופה קשה זו, אך אשתדל לעזור באם עזרתי נחוצה.
רוחות רעות נושבות ומביאות ספקות, המלוות בעיוות העובדות והכחשת הוכחות.
אני מודה לכם על המאמץ שלכם ומקווה, שאוכל להגיע ביום מן הימים לאתר ההנצחה.
גאי פייר גוטייר
ריקרארדו גורופי
אני עצוב על כך שאירועי הזכרון לרגל 75 שנות השחרור בוטלו. ברצוני לחלוק עמכם אחת ממחשבותי בזכרון הזמנים החשוכים של מלחמת העולם השניה והמשלוחים. בשיחותי הרבות כשאני נותן עדות וביחוד כשאני פונה לאנשים צעירים, ברצוני להזכיר, כי האירועים הטרגיים של המלחמה המיטו על העולם כולו מוות והרס. הם גזלו מהעמים המדוכאים את חירותם להביע את עצמם ולחיות. מליוני בני-אנוש מתו. בני-אנוש מכל העמים, מכל התרבויות והדתות. קברות ההמונים בהם נקברו יחדיו נשים וגברים, הם אלו שהיוו בסיס לאירופה של היום. השנאה גרמה לכל זאת. לעולם אסור לשנוא, חייבים להדבר, לדון, שכן תמיד קיים פתרון, מבלי לכתת את זכויות האדם של אדם אחר בבוץ. בזמנים אלה אנו מחוייבים יותר מתמיד לתת עדות.
תקוותי היא, כי הכאב הפושט בעולם כולו בשל המחלה שמטילה אימים עליו, תאחד את כולנו, כפי שהיה בזמן שנרדפתי וגורשתי. אני מודה למנהלת אתר ההנצחה, גברת המרמן ולכל עובדיה, הפועלים ועושים הכל, כדי לשמר את הזכרון חי וקיים בעזרת המחקרים הרבים שהם עורכים.
ריקרארדו גורופי
ארנסט גרוס
לפני 75 שנים הייתי קרוב רק מספר דקות למוות, המתנתי באזור המשרפות של דכאו לתורי. לפתע החלו השומרים הגרמנים לזרוק את הנשק שלהם וברחו. הצבא האמריקאי הגיע והציל אותי ממוות בטוח.
אחד מהחיילים מאותו יום היה דון גרינבאום, ג'י.איי מפילדלפיה. שישים שנה לאחר מכן נפגשנו דון ואני סוף כל סוף, הפכנו לחברים קרובים ויחד אנו חולקים את ההסטוריה המשותפת שלנו, כמה שמתאפשר לנו: האחד היה בחוץ והביט פנימה, השני היה בחוץ והביט החוצה, כך שאנחנו יכולים לאמר בגאווה: לעולם לא לשכוח, לעולם לא יותר.
ארנסט גרוס
ולדימיר דג'ללי
חברים יקרים, אנו שמחים לברככם לרגל 75 שנות שחרור מחנה הריכוז דכאו.
בו-בזמן אנו מתאבלים על הקורבנות, שחייהם נקטעו באיבם אזי, אנו שומרים בכבוד על זכרם ונזכרים בעזבונם:
"לא לשנאת האדם ולמלחמה!
הן לשלום ולעשיה!"
חשוב ביותר שדורותיהם של האנשים החיים כיום והדורות הבאים ילמדו את הלקחים הנחוצים ממלחמת העולם השניה.
כעת, בימים בהם אנחנו נאלצים לעבור זמנים קשים, אנו מאחלים לכולם חוזק נפשי, אופטימיות ומזל, לא משנה מה יקרה… בסופו של דבר מביא המזל עימו אפשרויות להתפתחות, הוא נותן השראה ומטיל אור על דרכי החיים.
קבלו נא שיר אביבי ושמח זה כמתנה,
נכתב על-ידי ולדימיר דג'ללי:
האביב הגיע ובא!
גני כדור הארץ ישירו
לחיים שירי הושיעונא
השמיים הכחולים הנרחבים ינצנצו בחיות
השחר יפציע כאאורורה הזהובה
יפתח את החלונות ליום החדש,
בדרכי הגן יגיש לנו הנוער
זר לילך במתנה!
תמיד שלכם
ולדימיר דג'ללי, ורה סולוטר
ראול דורט
קוויבק, ה-31 במרץ 2020
מאוד הייתי רוצה לפגוש לרגל יום השנה ה-75 לשחרור מחנה הריכוז דכאו ניצולים אחרים ומשחררים, בכדי לחלוק את זכרונותינו על תקופה עצובה זו, אך גם בכדי לשוחח על ימי השחרור: על ה-29 באפריל בדכאו ועל ה-30 באפריל באלאך.
הייתי מאוד רוצה לספר על הטיול שלי עם שלושה אסירים נוספים מחוץ למחנה המשני באלאך ועל דגי הטרוטה שמצאנו.
אך עניין דחוי אינו עניין מבוטל: בשנת 2021 נחזור להפגש מחדש.
ראול דורט
מילאן דוריץ'
שדברים כאלו לא ישנו – הייתי אז רק בן 13 ועד גיל 15 ולא היה לי מושג ממהלכי האקטואליה. כיצד הצלחתי לסבול את הכל, אינני יכול להסביר עד היום – הייתי צעיר מידיי ותמיד רעב.
אם הנאצים היו מנצחים, אני ורבים אחרים לא היו שורדים. זה מה שהאנושות אמורה לדעת ולהוקיר.
מילאן דוריץ'
ניק הופ
שמי האמיתי הוא ניקולאי סופרנקו, אך כאן באמריקה קוראים לי ניק הופ. הייתי 28 חודשים במחנה הריכוז דכאו, אלאך, שם חוויתי הרבה בוז והיום אנו חוגגים 75 שנים לשחרור מחנות אלה, בהם סבלתי כל-כך. הייתי שבעה חודשים באולמות הבונקר של ב.מ.וו. ושנתיים נוספות באולם 2, שם סבלתי בוז ומעשים נוראים נוספים, שם הוכיתי פעמיים ב-25 הצלפות שוט וקיבלתי כל יום מכות ופעמים רבות הבטתי למוות בעיניים, אך אלוהים עזר לי ושרדתי.
הייתי בצעדת מוות, במהלכה צעדנו יומיים ברגל והאס.אס. הגרמני היה מוכן להשמידנו, אך ניצלנו על-ידי החיילים האמריקאים, הם באו והצילו אותנו. אז שהיתי שלוש שנים בבית-חולים, כדי להתאושש, וזמן קצר לאחר מכן הנחתי לישו הנוצרי להכנס לליבי ואלוהים ברך אותי וסלח לי ואני סלחתי לכל אותם שעינו אותי ובזו לי. ואפילו פגשתי במנהל העבודה שלי מאז, מר אייזנבארט, שעוד 15 שנים לאחר המלחמה עבד בב.מ.וו. ולא הרגתי אותו ולא הלשנתי עליו למשטרה, סלחתי לו. אלוהים נתן לי בונוס גדול והאריך את חיי. כיום אני בן 95 וחי מעבר ל-60 שנים באמריקה.
משאלתי היא שכולנו נתפלל לכך, שהטרגדיה האיומה הזו לעולם לא תשנה בעולם כולו ושאלוהים יכנס לליבינו ונקבל את שלום האל, לא שלום לא-דתי. אני מלא הוקרה על אהבת האל ועל המחילה ואני מודה לו שהציל אותי והביאני לחוף מבטחים. על-כן אני מחוייב לכבדו ולשרתו עד מותי. הייתי בן 17 כשהיטלר לקח אותי ושרדתי את כל הבעיות שהוא העמיד בדרכי ואני מודה לאלוהים על עזרתו. חייתי פעמיים באותו מקום. שנתיים באלאך ועשר שנים באותו ישוב, ששמו כיום לודביגספלד, לא תחת השלטון הנאצי, אלא בגרמניה חופשיה ודמוקרטית עם השמחה שאלוהים ברך את גרמניה ואת כולם לאחר המלחמה. ברצוני שנזכור את כל אלה שמתו, שאינם נמצאים יותר עימנו, אך הזיכרון שלהם ישאר בלבבותינו ובמחשבותינו ושדבר כזה לא ישנה לעולם ואלוהים יברך אותנו, עד שובו. תודה רבה.
ניק הופ
הנק פאן דה ואטר
לפני 75 שנים שוחררתי על-ידי האמריקאים ממחנה הריכוז דכאו. הייתי חולה בטיפואיד וקרוב יותר למוות. השחרור לא היה יכול להתרחש יום אחד יותר מאוחר, אחרת לא הייתי שורד.
בשל כל החוויות האלה, חוויתי תמיד את החירות בהמשך חיי באופן מאוד אינטנסיבי וניסיתי להפיק תמיד את הטוב ביותר מכל דבר.
שמחתי מאוד והתכוננתי לקראת אירועי הזיכרון לרגל 75 שנות שחרור דכאו בשנה זו. לצערי זה לא אפשרי כעת, אך אני בן 96 שנים ועדיין מקווה, לחוות זאת בתאריך מאוחר יותר.
הנק פאן דה ואטר
למעלה
בוריס זברקו
בימי השנה אנו מציגים כלפי קורבנות מחנה הריכוז דכאו את הכבוד הראוי להם, כלפי אלו שנחשפו לאלימות, לעינויים או שנרצחו, כל קורבנות שלטון הנאצים ובעלי בריתם. הכבוד הגדול ביותר כלפי הקורבנות יהיה, אם לעולם לא נשכח אותם, בכדי שכל בני-האנוש החיים לאחר-מכן יזכרו בפשעים הנוראים עד אין קץ וילמדו מהם לקח.
אנו מלאים הוקרת כבוד כלפי כל אותם ששרדו במהלך המלחמה והשואה, שחוו את נוראות מחנות הריכוז והגיטאות, שהצליחו לעמוד בפני מכות הגורל, עוול וסבל, שנחשפו להתמוטטות החברתית, אך הצליחו להתנגד, שלחמו על עצם קיומם, ששמרו על צלם אנוש והצליחו להתגבר על המוות.
זיכרון קורבנות פשעי הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם אינו נפרד מזיכרון המשחררים, החיילים מהקואליציה נגד היטלר. אנו, ששרדנו את השואה כמו גם האנושות כולה חבים להם לעולמים את תודתנו. אנו גאים בחיילים שלנו, ששחררו את אירופה מהכיבוש הנאצי, שהצילו אותנו ואת העולם כולו מהברבריות וההשמדה. השנים חולפות, הערכים משתנים, אולם אנו נשארים אסירי תודה לעולמים לאלו, שהגנו לעיתים על חשבון חייהם שלהם על חרותינו. אני אומר זאת בשם אדם שניצל בשואה, כבנו של חייל שנפל בחזית.
לעולם לא נשכח גם את חסידי אומות העולם, שהצילו אותנו, בכך שסיכנו את גופם וחייהם ולעיתים אף הקדישו את עצמם. הם עשו את כל הניתן בידיהם כדי לעזור ולהציל את בני האדם שנודו עלי-ידי מדינותיהם, כשעל כדור הארץ שררה מלחמה, כשמיליוני בני אדם איבנו את ליבם ואיבדו צלם אנוש, בתוך אוקיינוס של שנאה, של שוויון-נפש, של אובדן רגשות, למרות כל הסכנות ומכות הגורל. הם לא הצילו רק את בני האדם, אלא שמרו גם על העולם סביבם, על בריאת האלוהים.
אירועי הזיכרון המוקדשים ליום השנה ה-75 לשחרור מחנה הריכוז דכאו מתקיימים בזמן בו האנושות לא רק נלחמת נגד המגיפה, המפריעה למהלך חיים רגילים, אלא גם נגד משברים, מצבי חירום וסכסוכים, בזמן בו נחשול שנאת זרים, חוסר סובלנות, אנטישמיות המלווה בשימוש באלימות ושנאה עולה וגואה, בזמן בו הדור של בני האדם עוזב אותנו, שחווה את הטרגדיה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית והעבר הולך ונעלם ממחשבותיהם של בני התקופה שלנו – השואה חווה עיוותים והכחשות.
לכן הידע, שמירת הזיכרון, חקר ההיסטוריה הדובק לאמת והלקחים ממנה חשובים ורלוונטים ביותר וכך גם פעולות נמרצות מצד כל בני האדם הישרים בכדור הארץ שלנו נגד שנאה, רוע ואלימות. בשם נשמות הנפטרים ובשם נשמותינו – עבור ההווה והעתיד, עלינו להדגיש פעם נוספת את משאלתינו: להגן על כבוד האדם עבור כולם, ללחום עבור החיים, לעורר תקווה, למנוע אלימות ולברך חירות, שוויון ושלום.
ד"ר בוריס זברקו
דוד לנגה
הרהורים על סבלותי כעובד עבודת פרך במחנה הריכוז דכאו
כשהוטלתי ב-31 באוגוסט 1944 מאושוויץ למחנה הריכוז דכאו, מצאתי את עצמי בגיהנום על-פני אדמות.
בגיל 17 הייתי מיותם לחלוטין, מבולבל, מפוחד עד מוות ומסביבי היו אנשי אס.אס. אכזריים עם כלי נשק וכלבי רועה גרמני מרושעים, שהיו מוכנים לקרוע אותי לחתיכות בכל רגע. עברתי רישום, טיפול נגד כינים, הובלתי לבלוק ושם לתיבת עץ, שם הייתי אמור לחיות ולישון. העבודה הייתה אכזרית ומתישה. ואז הועברתי למחנה העבודה הנוראי קאופרינג. זכרונות אלה ירדפו אותי תמיד.
דוד לנגה
ירז'י לסניאק
כשהייתי בן שבע פרצה המלחמה. לא יכולתי לבקר בבית-הספר. כשהייתי בן 12 הובלתי מוורשה דרך פרושקוב בקרון משא לדכאו. הנסיעה ארכה ארבעה ימים. כל הלילה עמדנו בחצר המסדרים. לאחר הסלקציה, נותרו האנשים, שעוד חיו במחנה. כך עברה ילדותי.
צורכו של מי היה, להעביר את שנות חייו הראשונות של בן-אנוש בצורה זו?
מצב כזה, אסור שיחזור על עצמו לעולם.
אסיר לשעבר במחנה הריכוז דכאו
ירז'י לסניאק
למעלה
בן לסר
מכתב מניצול השואה בן לסר, ה-20 במרץ 2020
עברו 75 שנים מאז שוחחרתי על-ידי הגיבורים האמריקאים במחנה הריכוז דכאו.
בקושי היינו עוד בחיים. גררנו את עצמינו קדימה, זחלנו על ידיינו וברכינו, כדי לנשק לרגליהם של חיילי הג'י-איי האמריקאים שבשבילנו הניצולים היו דומים לאלוהים.
אנחנו חייבים להתקומם נגד שנאה, כוחנות, הסתה, התחסדות ואנטישמיות ולמתוח קו סופי לדעות-קדומות, גזענות ואפליה מכל סוג. כולנו יצורי האל, אם כן מדוע איננו יכולים לחיות יד ביד ולהעריך את השוני ביננו במקום לשנוא?
עלינו ללמד להיות סבלנים ולתת דוגמא לדורות הבאים. זכרו, כי אהבה ושנאה שניהם מדבקים – על-כן בחרו באהבה.
כדי ללמוד עוד, קראו את ספרי
“Living a Life that Matters – From Nazi Nightmare to American Dream”.
בן לסר
אבא נאור
אני אסיר תודה, כי ניתנת לי האפשרות לדבר על מה שאירע בעבר בבתי ספר. להעיר את מודעותם של הצעירים, כמה נוראה הייתה התקופה הזו ושאסור שאירועים אכזריים כאלה יחזרו על עצמם.
ללא עזרתם של עובדי אתר ההנצחה ושל הקרן הבווארית לאתרי ההנצחה לא היה מתאפשר בידי לעשות זאת.
אבא נאור
למעלה
ארנסט סילם
שחרור מחנה הריכוז דכאו לפני 75 שנים! חוויה שאינה ניתנת לתיאור. ההקלה הגדולה, שמחה והוקרת תודה כלפי האמריקאים ליוו אותי במהלך כל חיי.
חברי, יאפ פאן מסדאג ואני שרדנו במשך שנתיים במחנה הריכוז, היינו בני 22 ויכולנו להמשיך ולחיות מחדש.
מעולם לא חשתי שנאה ולכן יכולתי להניח לסבל מאחורי.
לצערי אני כבר זקן מידיי בכדי להגיע כיום לדכאו, אך זה טוב מאוד וחשוב, להמשיך ולהזכיר את המלחמה ואת קורבנותיה!
ארנסט סילם
לוסי סלאני
הסבל שחווינו במחנות היה טרגדיה בלתי-נסבלת עבור האנושות. זוהי משאלתי האישית ורצוני שידעו כל תושבי העולם, איך סבלנו אז. משום כך חשוב שטקס הזיכרון יתקיים היום ויזכירו את הקורבנות ואני מלא הוקרה על כך, שקיימת אפשרות לכונן אותו.
לוסי סלאני
אריך ריכרד פינשס
לאנושות: 75 שנות חירות
אל נא תשכחו את העבדות והעינויים להם גרם הנאציונל-סוציאליזם לבני-האנוש.
שגעון זה, הגדול מכולם, גרם למותם של 80 מיליון בני-אנוש.
אנו מאחלים לכל העמים בעולם שלום, חירות, בריאות, משפחות מאושרות.
הלחמו בסכנה החומה הקמה ומתעוררת!
אריך ריכרד פינשס
וילהלמיין פטרוף-פאן חורפ
בשל הפעילות במחתרת נאסרתי והייתי בסכוונינגן, פוכט, ראבנסבריק ודכאו. שוחררנו על-ידי האמריקאים.
את חיי אני חייבת לחברותי, שסחבו אותי איתן, כשהתעלפתי, ושמרו שיהיה לי חם, כשמצבי במחנה היה בכי-רע.
בגלל המלחמה נוכחתי להבין מה משמעותו של חופש הביטוי, מה הסכנה בדיקטטורה ובהדרת בני-אנוש. משום כך תרמתי עם סיפורי על חוויותי במהלך המלחמה, משום שחשוב לי מאוד, שצעירים יכירו בכך.
בני הבכור רוברט התכונן לבוא להשתתף בשמי בארועי הזיכרון בדכאו. לצערי נמנע ממני מסיבות בריאותיות לעשות זאת בעצמי, אני בת 101 כעת.
וילהלמיין פטרוף-פאן חורפ
ואלטר פליואסקי
We live! Żyjemy! אנחנו חיים!
ואלטר פליואסקי
לידיה צ'ירקינה
חיינו בעיר גטצ'ינה, 40 קילומטר עד לנינגרד. הייתי בת 11. ב-22 ביוני 1941 הודיעו לנו כי פרצה המלחמה! הארץ שלנו, גדולה וחזקה, לא הייתה ערוכה למלחמה. עוד נחתם חוזה שלום עם גרמניה. אך הנאצים כבשו בבוגדניות אזור נרחב מארצנו. אומרים: "הרוסים רותמים את הסוסים לאט, אך רוכבים מהר." וכך קרה גם כן, הצבא האדום הגיע לברלין.
הייתה זו מלחמה נוראה גם לרוסים וגם ללאומות האחרים, גם עבור הגרמנים, משום שגם הם סבלו די והותר.
אנחנו חייבים להדבר אחד עם השני, לא ללחום אחד נגד השני!
אין עם שצריך את המלחמה, חייבים להדבר!
החיים במחנה הריכוז היו מלאים פחד ומוות! אסור שכך יהיה!
בני-אנוש חייבים להשאר בני-אנוש!
הייתי מאוד רוצה לבוא אליכם ולהזמינכם, לבקר אותנו, כדי שתכירו את תרבותינו ואת האומנות שלנו. ברוסיה יש דברים רבים מעניינים!
ברכות מרוסיה,
לידיה צ'ירקינה
מירוסלב קוביק
אורחים נכבדים, חברים יקרים,
אני אסיר לשעבר במחנות הריכוז טרזיינשטאדט, אושוויץ ודכאו והייתי רוצה להקדיש לכם מספר מילים. אירע פרדוקס התאמה זמנית מוזרה. תכננו לחגוג 75 שנה לשחרור ובעצם לסוף מלחמת העולם השניה, במהלכה ניסו מדינות להרוג כמה שיותר בני אדם. וירוס הקורונה, המכריח מדינות, להציל כמה שיותר בני אדם, לא הרשה לנו לעשות זאת. ומבחינה זו זה משמח. במהלך חיי התמזל מזלי וחוויתי את סוף מלחמת העולם השניה שכללה גם שלוש שנים במאסר כמו גם את מגיפת וירוס הקורונה. במחנות הריכוז ובגולאגים נהרגו לפי המשוער כמעט 20 מיליון, במלחמת העולם השניה סך הכל כ-70 מיליון. איננו יודעים עדיין, כמה אנשים יפלו חלל לוירוס הקורונה. הורי, שהיו תושבי וינה ממוצא צ'כי, חוו גם את מלחמת העולם הראשונה, עם 18 מיליון הרוגים ו-60 מיליון שנפלו חלל לשפעת הספרדית. כיום תהיה משאלתינו, כי עמינו ומדינותינו לא יונהגו על ידי בני אדם פיקחים, אלה על-ידי בני-אדם חכמים, כדי להגן על ילדינו, נכדינו וניננו מפני המגיפה.
מירוסלב קוביק
ג'רי קונבוי
לחזור לדכאו, לחזור לקאופרינג, המחנה הראשון שלי, שם הייתה עבודתי להעמיס את הגוויות על מריצות ולהביאן לתנורי השריפה. הייתי צעיר, עבדתי עד כלות-כוח ומזה רעב וכבר לא היה בידי הכוח הנפשי להתפלל לשם המתים, ביחוד כשנאלצתי לעשות עצירה לפני שהבאתי את הגוויות, במהלכה עקר איזשהוא נאצי את שיני הזהב מהגוויות.
לחזור לרגל אירוע הזיכרון ליום ה-75 לשחרור היה יכול לאפשר לי סוף כל סוף, להתפלל לשם אחיי חסרי-האשמה במקום, בו הכל התרחש. זה היה יכול להיות הדבר הנכון ואני מקווה כי אוכל לענות בסופו של דבר לצורך הזה, בו לחמתי לפני מעבר ל-75 שנים. כן, התפללתי כבר בבית הכנסת שלי ובאתרי הנצחה רבים לשואה, אך בדת היהודית חשוב ביותר, לשאת קול לתפילה, איפה שהדברים התרחשו.
תמונות אלו ולהפוך להיות ללא-אדם, לקבל מספר ואז זה הוא מי שאתה, בצירוף כל מעשי האכזריות, שסבלתי, כמו אובדן שני הורי (אבי מת מרעב בדכאו), אובדן אחיי הצעירים ממני, כל זאת וכל הזכרונות לא יעזבו אותי לעולם. כן, המשכתי לצעוד, לחמתי ובניתי לעצמי חיים חדשים, התחתנתי והקמתי משפחה, ויש לי ילדים ונכדים אוהבים ומשכילים מאוד, למרות הכל מלווה אותי תמיד פרק נורא זה בחיי במהלך הכיבוש הנאצי.
אני מחייך, אני נהנה ממשפחתי ומחיי, אך הצל החשוך נשאר.
מי ייתן והעולם יבחר בשלום.
ג'רי קונבוי
אדוארד קורנפלד
שחרור מחנה הריכוז דכאו על-ידי האמריקאים הוא אירוע בלתי-ניתן לתפיסה, שנשאר עם עצם היום הזה בזכרוני כאירוע עוצר-נשימה. לאחר כל הסבל הבלתי-נמדד שמצא בשביל רובנו את סופו במוות בתאי גזים, העניקו לי האמריקאים עם השחרור את התקווה בחזרה לעתיד מחוץ לסבל ולמצוקה אלה ושהחשבתי כבר אבוד. תודתי העמוקה ביותר ניתנת לחיילים האמריקאים שטיפלו בי במסירות אין קץ והצילו אותי מסבל ענקי זה, בי ששקלתי סך הכל 27 קילוגרמים, והגעתי כמעט עד אפיסת כוחות.
אדוארד קורנפלד
ג'ורג' (ירז'י) קיילצ'בסקי
כשהם היו זקוקים לעזרה, עזרתי להם
(כשנתתי לכמרים במחנה הריכוז דכאו לחם ותרופות)
כשאני הייתי זקוק לעזרה, הם עזרו לי
(לאחר המלחמה נתנו לי כמרים בפריז מקום מגורים ומזון)
כשהוא היה זקוק לעזרה בלימוד השפה הצרפתית, עזרתי לו
(חבר גרמני באוניברסיטת מונטריאל)
כשהייתי זקוק לעזרה במעבדת-השיניים, הוא עזר לי
(אותו חבר גרמני באוניברסיטת מונטריאל)
לעזור אחד לשני הוא הסוד לחיים ארוכים
ד"ר ג'ורג' (ירז'י) קיילצ'בסקי
למעלה
מריו קנדוטו
שמי מריו קנדוטו, נולדתי ב-2 ביוני 1926, אסיר לשעבר במחנה הריכוז דכאו.
ב-24 במאי 1944 נאסרתי יחד עם אבי, אימי ושתי אחיותי. באותו יום חזרתי הביתה יחד עם שתי אחיותי אידה ופדה והבנתי מיידית, כי שני אחיי מאסימו ורנצו שהיו פרטיזנים, מתו בקרב.
ממשפחתי מתו הורי ושני אחי.
אפילו היום, 75 שנים לאחר שחרור מחנות ההשמדה וסוף המלחמה עדיין אינני יכול לשכוח את החוויות שלי מאז, ואסור לנו לעשות זאת עד היום!
אסור לשכוח מה שקרה! אם נשכח נטיל על עצמינו אשמה!
עברו שלוש דורות מאז כל זה נגמר, ועדיין אני נזכר בכך ומספר על מעשי האכזריות, שסבלתי על גופי ושהביאו המלחמה והנאציונל-סוציאליזם.
אני הולך הרבה לבתי-ספר לספר את סיפורי וכל פעם, לפני שאני מתחיל לספר, אני מצטט את דברי אחותי אידה, שהייתה אסירה במחנה ההשמדה אושוויץ: "ילדים, מה שמייד אספר לכם, היא האמת וכל האמת, אך אם בעצמי לא הייתי חווה את המעשים האכזריים על גופי שלי, כמעט ולא הייתי מאמינה לכך." מילים אלו ממחישות כמה נוראים היו מחנות ההשמדה הנאצים.
לסיום ברצוני להגיד שיש לנו מזל לחיות כיום בחירות ובאירופה מאוחדת ושלווה ללא שנאה וללא טינה. חופשיים!
מריו קנדוטו
לסלי רוזנטאל
18 במרץ 2020
טקס הזיכרון ליום השנה ה-75 לשחרור דכאו חשוב ביותר כעזבונם של מיליוני הקורבנות של הברוטליות הזו, שהנאצים השתמשו בה, זהו גם עזבון לאלו, ששרדו ועדיין חיים ביננו. הוא מזכיר לנו את הסבל הקיצוני ואת השמדת מליוני בני-אנוש אך גם את הנצחון האמיתי על יסורי הרשע והנבזות.
ניצולי השואה נעלמים מהעולם במהירות ובאותו זמן, בו אני כותב זאת בזמן מגיפת הקורונה, אנו מתפללים, שכולנו ננצל. שבע תינוקות, בינהם גם אני, שנולדו בין דצמבר 1944 עד פברואר 1945 במחנה 1 בקאופרינג, יכולים להמנות עם הניצולים האחרונים החיים ובכך לצור קשר ישיר אחרון לזמן חשוך זה. העובדות המתועדות, מלוות בסיפורי עדי התקופה והסברה לדורות הבאים במהלך הלימודים הפורמליים שלהם, יתרמו לכך שנוכל לערוב לכך שהזיכרון לא ימצא דרכו לפסולת ההיסטוריה.
לסלי רוזנטאל
פייר רולינט
ברוגנארד, 23.03.2020
חברים יקרים,
אנחנו, האסירים לשעבר, כשעזבנו את מחנות הריכוז לא היינו אותם בני-אדם שהגיעו אליהם, אירוע זה נתן חותמו על חיינו.
הכל תוכנן ואורגן, כדי להשמידנו ואני חושב לעצמי, אם היו הנאצים מנצחים במלחמה, לא היו חוזרים האסירים לעולם חזרה הביתה.
תחת תנאי חיים קיצוניים אלה, שהשתנו כל הזמן, בתלוי במצב האקטואלי התפתח זמן המאסר עבור כל אסיר ואסיר בצורה שונה, עם יותר או פחות מזל, להיות חשופים לשרירות-ליבם של אחרים: אס.אס. או קאפו. החיים עצמם היו תלויים על חוט דק, המוות היה מלווה תמידי.
למרות שנהגו בנו כחיות, הצלחנו לארגן את עצמינו ולהתנגד. למרות תנאים נוראיים אלה הצליחו כמה מאיתנו לשרוד, בשל האחווה והסולידריות שלנו.
בכדי למנוע, שדבר כזה ישנה, החלטנו הניצולים, לספר את סיפורינו, כך שכל אדם יוכל להוודע לתנאי החיים תחתיהם חיינו. המטרה הייתה גם כן להסביר, כיצד נתנו בני-אנוש ממדינה מתורבת לנאציונל-סוציאליזם לחלחל לתוכם ולפשוע פשעים בלתי-ניתנים לתיאור.
את המזל שנפל בחלקי לחזור לביתי, להשאר בחיים הצבתי כבר זמן רב בשירות עבודת הזיכרון.
מעבר לזאת, בקרוב לא יהיו יותר עדי תקופה בחיים, אך למזלנו, פעילותם תמשיך להתקיים. שכן בכל המדינות נמצאים אנשים פעילים שיקחו את מקומינו. בעזרתם חוויתי מחדש את רוח האחווה והעזרה ההדדית שעודדה אותנו לסבול את דרך העינויים שלנו. על כך אני מודה להם.
פייר רולינט
מקס שטיינמץ
חשוב לי מאוד לדעת שארועי הזיכרון ביום השנה לשחרור דכאו ימשיכו להתקיים, כדי שמה שהתרחש לעולם לא ישכח.
הדבר החשוב ביותר שאוכל להעביר הלאה בזמנים אלה, הוא ששרדתי ואני חי עוד היום. היטלר וגרמניה הנאצית לא ניצחו. אני מוקיר תודה ששרדתי ושאני יכול לספר לאנשים אחרים, למה גרמה גרמניה הנאצית, לא רק במשפחתי, אלה בעולם כולו. עלינו לערוב לכך, שדבר דומה לעולם לא ישנה. זוהי האמירה שברצוני שהעולם יזכור: לעולם לא יותר.
מקס שטיינמץ
חייל משחרר
די ר. אברהארט
בכל 75 השנים שעברו מאז שחרור מחנה הריכוז דכאו לא פחתה חוסר-ההבנה שלי בקשר לעובדה, כיצד זוועה כזו הייתה יכולה להתרחש. בשבילי
לא התקבלו תשובות על כך, לא ב-29 באפריל וגם לא 75 שנים לאחר-מכן.
כיצד יכולה הייתה להתקיים שחצנות כזו של כוחנות, שהביאה סבל ומוות כה רבים על כל-כך הרבה קורבנות וכך חנקה באיבן אפשרויות כה רבות להתפתחויות אישיות חיוביות?
יום השנה ה-75 לשחרור משרת את זיכרון מה שהתרחש ומה שהיה יכול להתרחש, אם כוחות חוזרים ונשנים לא היו מוחקים את הקלוקלת ואת הרשע.
די ר. אברהארט, חייל משחרר
ג'רלד או. איטון
התקדמנו לכיוון מינכן כשמחנה הריכוז דכאו שוחרר. גנרל קולינס פרסם הודעה, שכל אדם שהיה רוצה להבין, מדוע אנחנו לוחמים, חייב להגיע לשם. יום לאחר-מכן הועלינו למשאיות למטרה זו. זה היה המראה האיום ביותר שראיתי בחיי. גוויות המונחות בערמות בתוך קרונות משא. הזהירו אותנו, לא לתת לניצולים אוכל, אמרו לנו כי רופאים דואגים לכך.
באירוע חנוכת מוזיאון השואה בוושינגטון אחז אדם בזרועי, לאחר שזיהה את עניבת יחידתי
Rainbow-Division. הוא אמר: אני רוצה להודות לך. הוא היה ניצול של מחנה הריכוז דכאו.
ג'רלד או. איטון, חייל משחרר
דון גרינבאום
הנסיבות שהובילו לביטול אירועי יום השנה ה-75 לשחרור מחנה הריכוז דכאו מאכזבות ומעציבות. היו לנו ציפיות גדולות ושמחנו לקראת המפגש עם כולכם, שעמלתם ואירגנתם אירוע זה. מעבר לזאת היינו נהנים לפגוש במשחררים אחרים ובניצולי תקופה נוראה זו של ההיסטוריה ולספר לנכדים על חוויה זו.
לבקר ולראות את דכאו בעת שלום הוא דבר יקר-ערך לאין קץ. היינו שם כבר פעם אחת וזו הייתה חוויה מרגשת – הפעם, עם קבוצת האנשים האלה, החוויה הייתה יכולה להיות יחידה במינה. אני מקווה שימצא תאריך חדש לקיום האירוע.
דון גרינבאום, חייל משחרר
הילברט מרגול
מוקדם בבוקר ה-29 באפריל 1945, חודשיים לאחר יום ההולדת ה-21 שלנו, צעדנו אחי התאום האווארד ואני לתוך מחנה הריכוז דכאו, לאחר שמצאנו בדרכינו בקרבת מקום רכבת עם קרונות להובלת חיות, בהם שכבו גוויות רבות. היינו עדים למראות נוראים מבלי שהבנו מה גרם להם.
השתתפתי בטקס הזיכרון ליום השנה ה-70 לשחרור מחנה הריכוז וכבר ציפיתי בשמחה לקראת השתתפותי בטקס הזיכרון ליום השנה ה-75. המניע העיקרי להשתתפותי היה, לכבד את זכרונם של המתים ולהקשיב לזכרונות של הניצולים. אני מקווה שאירועי הזיכרון ליום השנה ה-76 יתקיימו.
הילברט מרגול, חייל משחרר