13 אזור המשרפות

אזור המשרפות הוא מתחם ההנצחה המרכזי של אתר ההנצחה של מחנה הריכוז דכאו. מיד לאחר השחרור שימש האזור כמקום לזיכרון המתים. בשנות ה-60 שונה מתווה המתחם לאתר המזכיר בית קברות.

הגישה לאזור המשרפות אפשרית כיום דרך גשר ממחנה האסירים לשעבר. דרך זאת אינה תואמת את המצב ההיסטורי. האזור, שבחלקו צומחים כיום עצים, היה מוקף חומה והיה ממוקם במחנה האס-אס, נפרד לחלוטין ממחנה האסירים. רק קציני אס-אס ואסירים שנאלצו לעבוד בשריפת הגופות היו בעלי גישה למקום.

בתחילה העבירו אנשי האס-אס את האפר של האסירים שמתו במחנה לידי קרובי המשפחה, קברו את הגופות סמוך למחנה או לקחו אותם למשרפה בבית הקברות במזרח מינכן. היות שמספר האסירים עלה עם פרוץ המלחמה וכך גם שיעור התמותה, בנה האס-אס בקיץ 1940 את המשרפה הראשונה עם כבשן אחד לשריפת גופות. שנה לאחר מכן קיבולת הקרמטוריום כבר לא הייתה מספקת. לכן, באביב 1942, החלה בנייתו של ״צריף איקס״, שהחל לפעול שנה לאחר מכן. בצריף זה הייתה משרפה עם ארבעה כבשנים לשריפת גופות, תאי חיטוי עבור ביגוד, חדר המתנה וחדרי עזרה ראשונה, וכן חדרי מתים ותא גזים שנקרא במסווה ״חדר מקלחות״. אין ספק כי ״צריף איקס״ נבנה במטרה לשמש עבור השמדה המונית של אסירים.

במחנה הריכוז דכאו לא השתמשו בהמתה בגז רעיל להרג המוני של אנשים. הסיבה לאי הפעלת תאי הגזים, שהיו ברשות האס-אס ויכלו לשמש להמתה המונית, אינה ידועה. על פי עדותו של ניצול מחנה הריכוז, נרצחו בשנת 1944 מספר אסירים באמצעות שימוש בגז רעיל.

האס-אס השתמש גם באזור המשרפות המבודד כמקום הוצאות להורג. כאן נתלו אסירים או נורו למוות. תחת הקורבנות נמנו בעיקר אנשי ארגוני התנגדות. השביל המסומן כ-״שביל המוות״ עובר ליד המקומות בהם בוצעו הוצאות להורג וליד קברי אפר.

במחנה הריכוז דכאו ובמחנות הלוויין, שהיו שייכים אליו, מתו בין השנים 1933 ו 1945 כ-41,500 אנשים מרעב, תשישות ומחלות, וכתוצאה מעינויים ורצח.